יעקב הולך לישון פעמיים

בפעם הראשונה שיעקב לא הצליח להירדם הוא היה לבד. הוא הלך לישון ברחוב עיר גדולה וזרה והפגיעות קיננה בו חרדות שלא נתנו לו שינה. רק כשסידר סביבו כמה אבנים מקומיות לכדי בית זמני, נפלה עליו שינה שהביאה עימה חלומות גדולים. הכל היה בתנועה ונע מעלה ומטה, ומתוך החרדה אלוהים נגלה עליו ונתן לו את הברכה שאביו לא העז לתת לו בעצמו. אביו בעצמו ברח מהסבא שניסה לתקוף אותו בחמת זעם דתית, ושנים אחר כך הוא התגורר דודתו החורגת ובנה, שגם אותם גירש הסבא אברהם במסווה של ציווי אלוהי לגחמה של אשתו. יעקב חלם על משפחה משל עצמו שתהיה גדולה ומבורכת ותגור על אדמה אחת, בלי כל הטירוף הזה של הנדודים ממקום למקום, עוד מורשת של הסבא. כשהוא קם בבוקר הוא אוסף את האבנים שהתמזגו להם בלילה ויוצק עליהם שמן. לתת את הסמיך על הנוקשה, את החלק על המחוספס. רק ההגנה הזמנית שהאבנים סיפקו לו איפשרה לו לתת אמון במרחב סביבו, ולמבט לפנות פנימה. הוא עזב שוב את האדמה המקוללת בתקווה לשוב אליה אדם אחר.

בפעם השניה יעקב היה מוקף בנשים וצאצאים. הוא גדל מאז הנער השברירי ההוא, ועדרים הקיפו את בהמות הרכיבה של נעריו. כשכולם חצו את הנהר יעקב חזר אחורה, כדי לבדוק מה קורה כשמנקים הצידה את כל מה שיש לך. האיש שהגיח מתוך מה שנשאר היה כבד בדיוק כמוהו ובאותו גובה. הוא לא יכל להביט לו בפנים, במקום זה ניסה להסיר את ידיו שאחזו ברגלו ושכעלה האור הוא חזר להיות אותו יעקב בעל הרכוש והנשים אבל צולע. אלוהים קיים את הבטחתו ודיבר אליו ללא הרף. רק כל פעם כשנכנס למיטה הוא חיכה לשמוע את הצרחות ולהרגיש את הידיים המכות בגוף וכשעלה הבוקר כולם כבר קראו לו בהתפעלות ישראל, האיש הישר, ורק הוא המשיך לזכור כמה עקום הוא היעקב.

דווקא במצרים הוא ישן טוב. שבעה עשר שנים של שקט בלילות על הנילוס. האדמה פה לא רוויה בדם של הרצח ההוא, ופה חוצים את הנהר רק פעם אחת, בדרך אל המוות. הוא לא רצה לשמוע או לדעת על המלחמות בין האחים. העדיף להתרחק מיוסף ולא שאל מעולם את השאר אודות האמת על הכתונת הרוויה בדם ההיא. בארץ הזרה אפשר להרגיש את חמימות החול, את הליטוף של הגרגירים. כשישוב אל הקרירות של הסלעים באדמת כנען הוא כבר יהיה חנוט בתכריכים, ורגע לפני כן אלוהים יפר את השתיקה ויגלה לו את כל האמת. עד לאותו רגע סופי הוא נהנה מהשקט. כל ערב נכנס אל המיטה המוצעת והשאיר אור קטן דולק.

האם ניתן לחשוב על גאולה בכנות

א.

הצהרות על חזרה בתשובה מתקבלות אצלי בחשד תמידי. כבר ברגעים הראשונים של יום כיפור אנחנו מצהירים בו זמנית על חרטה וביטול נדרי העבר ומוסיפים גילוי דעת על הנדרים שעוד יבואו, כביכול לרגע לא מצפים לחדול מלידור ולהתחייב ולהבטיח הבטחות ריקות שלא ימומשו. הוידויים על חטאים שחטאנו לא יכולים להאמר יותר מפעמיים שלוש בלי לפקפק ביכולת שלנו להמנע מהם בעתיד, ולשוב להתוודות בשנים הבאות. את הציפייה הדרוכה לגאולה בנעילה מלווה תהייה, הן גם שנה שעברה פצחנו בריקודים בסוף ובכינו בהתחלה, מה אם כן ערכה של ציפייה ודריכות כזאת מול העתיד, שהוא חזוי מראש ונע במעגלים בהתעלם ממצבנו. עיצומו של יום מכפר ומייתר את הצורך בביקורת פנימית רצינית.

ב.

ישנה מסה יפיפייה של וולטר בנימין על מושג ההיסטוריה. מה שנראה לכאורה כשיח פנימי של מדע חקר ההיסטוריה לעומת התאוריה המרקסיסטית מתגלה כבחינה לא משוחדת של מצב האדם, נקודת מבט שהיא רוויה בדתיות עמוקה. מלאך ההיסטוריה מעופף כשפניו לאחור וגבו אל העתיד. במקום רצף סיבתי של אירועים מתקדמים הוא רואה טראומה עצומה, שרוחותיה מסחררות אותו אל העתיד הלא ידוע. הקידמה היא לא רק הנחת יסוד היסטורית אלא נקודת מבט אנושית נאיבית, בה אירועים קשורים זה בזה באורח סיבתי וישנה התקדמות. טעויות הופכות ללמידה, שאיפות מתממשות במציאות, העתיד הוא בידינו אם רק נחליט. המצב הוא כרגע נוראי אבל בר שינוי. מלאך ההיסטוריה המעופף לאחור יודע ש"המצב" הוא ההווה הנצחי, החירום הוא הקבוע, ומה שנדמה לנו כנוראי וחד פעמי הוא למעשה, הגיוני ומתמשך. אם ראית אי צדק חברתי וחלמת על חלוקה מחדש של העושר, אם ראית דת דכאנית ושיפוטית והחלטת ליזום מניינים שוויונים וביטול ההיררכיות, אם הרגשת שרק נצליח להתגבר על המכשול הזה ביחסים והכל יהיה טוב, אז פספסת לחלוטין את העובדה שהבעיות הן הקיום ותחושת השחרור היא האנומליה.

ג.

מסכת יומא מתארת את מה שהוא לכאורה היום הקדוש בשנה והאדם הקדוש מכולם, אבל למעשה רוויה במתחים קטנוניים, חשדות הדדיים ומינויים פוליטיים לא ראויים במקדש. שבוע לפני היום הגדול מתקינים לכהן הגדול מחליף למקרה של תקלה, תזכורת לכך שלא האישיות היא העושה את התפקיד, ושיבושים הם המצב הקבוע של בני האדם. המסכת רומזת על כהנים גדולים שלא יודעים לקרוא או לדרוש, שנופלים לשינה מלאה בחלומות ארוטיים, שמונו בכסף ולא בזכות, שחברים בכת היריבה לחז"ל, שבוכים על החשדות שמוטלים בהם, והחכמים החשדנים בוכים גם הם. ניתן לקרוא זאת כאנומליה היסטורית, כשיבוש שהוא תוצאה של ימי בית שני. ניתן אבל להבין שזוהי מסכת יומא, זהו המקדש, אלו הם פניו של הפולחן המקודש מכולם ביום הכיפורים. מעולם לא היה כהן קדוש גדול וטהור, נקי מלכלוך אנושי העומד בתווך בין האדם לאלוהיו. זהו אופיה של שאיפת האדם לגעת באלוהי, בנצח, היא רוויה בכתמים של היותנו אנושיים.

ד.

בליבו של הפולחן, עומד הגורל לה' ולעזאזל. מצד אחד קורבן מוסדר על מזבח מרובע, שישחט עם סכין חדה בזווית הנכונה ברגע המתאים, יופרד לחלקיו וינותח, דמו ישפך בדיוק אל תוך תעלת הניקוז הרלוונטית והוא יתכלל בתוך הסדר האלוהי של הדברים הברורים. מהעבר השני ישלח אל המדבר, ייזרק אל העזאזל, אל הכאוטי, אל שרידי הפולחן השטני, יתנפץ על האבנים ויתגלגל במדרון עד שיעשה איברים איברים, יתפזר אל תוך הכאוס. ההבדל בין הכאוטיות האלימה לבין המוסדר וההגיוני הוא גורל, הימור, פתק שנשלף, לעיתים הכאוטי יעלה בימין, היד המייצגת את הסדר, את החלק השמאלי של המח, ויהיה בכך הפסד לבני האנוש השואפים אל הברור והמובחן, אלו ששמחים כשהשמש זורחת.

ה.

הכשל נובע מהאמונה החמקמקה שאושר וסדר הם ברי השגה, שניתן לרכוש עליהם בעלות. אמונה מודרנית בעתיד טוב יותר מבוססת על שאיפות פיקטיביות. על היהודים נאסר להגיד את העתיד, אומר בנימין, רק להזכר שוב ושוב בעבר. שכן העתיד האמיתי נוצר דרך זכרון, פרשנות של העבר אל תוך ההווה. בציפייה היהודית אל בא הגאולה יש דריכות מיסטית אל מול הלא נודע, אל מול ערכו של הפעוט. המשיחיות היא תנועה המנוגדת לגאולה, בקובעה כללים דטרמיניסטיים ותליית ציפיות המוחקות את ההיבט הבלתי ניתן לחיזוי והבנה של הגאולה. זאת בתורה איננה התרחשות בתוך רצף הזמן. היא חריגה לרגע ממנו, זליגה אל מחוץ להווה. אחרי מהפכות, אומר בנימין, אין עתיד חדש, אלא אותו עבר. המהפכות והגאולות הם הווה שחרג לרגע מרצף האירועים ההגיוני והסיבתי ובכך נגע בכל אותם רגעי מהפכה שהיו ויהיו. הזינוק אל עבר הדלתות הננעלות אסור לו להיות נינוח, אסור לו לזכור את תקיעת השופר שלאחריו. רק אמונה שלמה בבלתי נראה ובבלתי ניתן לחיזוי יכולה להיות גאולה.

דין וחשבון: על האלימות של אלוהי היהודים

בעודנו מדברים אתה מקרב את השעות והימים אל עבר הגבול של השנה החדשה. ישנו איום סמוי באופן שבו עיצבת את הזמן, מערכת של שנים שנועדו לחזור על עצמם ולהביט בנו מתבוננים בעצמנו, זוכרים את העבר ואת המקומות שהיינו בהם לפני שנה, באיזו ציפייה מפוחדת כמות שהיא נרגשת ממה שיגיע בעוד שנה. כשחיילי השעות והחודשים שלך מתגודדים על הגדרות של השנה החדשה אתה צועק, המליכוני עליכם בשופרות, בזעקה וביבבה ובתרועה. אתה רוצה שנאשר מחדש את שלטונך בעולם, אך לשם כך אתה צריך לעמוד למשפט. אולי לכך התכוון דאגלס אדמס באמירתו, שיותר משחקרו המדענים את העכברים חקרו העכברים את בני האדם. אופי המחקר מעיד על החוקר, ובמשפט מגלה השופט על עצמו, ויותר מכל, מזמין את הנידונים לשפוט את צדקתו.

בליל הסדר האחרון חשבתי על דבריך, למען שתי אותתי אלה בקרבו, כיצד הקשית את לבב פרעה למען ידעו כולם. הרבה התעלמו היהודים מהעובדה שמכות מצרים במוצהר לא היו אלימות פונקציונלית, אלא מופע אלימות ראוותני ולא מידתי, כדי שהמצרים ידעו אודותיך, ובאופן עקיף גם אנו. קל יותר לזכור אותך כאל המחוקק חוקי צדק, מאשר מלך המטיל מורא סביבו. אבל וולטר בנימין כבר אמר כי כל חוק ראשיתו באלימות. כל קבוצה זקוקה לחוקים, כתובים ולא כתובים, וכל חוק כזה זוכה למעמדו באלימות הסמויה שתופנה אל זה שמפר אותו, האלימות שחוקקה את החוק בראשית, וששבירה שלו תשיב את המפר אל האלימות שבתוהו ובוהו הקודם לחוק. כך האלימות איננה תוצר לוואי או עונש, היא המכוננת את החוק, היא הכסא של מלכותך, איום ונורא.

לאורך כל ספר בראשית אתה בהדרגה מצמצם את הופעותיך בציבור, מבין שהאינטראקציה שלך עימנו כרוכה ביותר ממה שאנו מסוגלים לסבול, ואתה מעדיף להתכסות ברמזים, חלומות ומטאפורות, ולהניח לנו לחוקק את החוקים שלנו במו ידינו. אולי כמו הורה שמעדיף להתערב כמה שפחות בחיי בנו ובכל זאת נדרש מידי פעם להתערבות שכזו, עם המחיר שהיא נושאת אחריה, כי גם בהעדרו דמותו נותרת ברקע, עם הבלבול ואי הסדר שכרוכים בכך. כי האלימות היא הענן שעוטף את התגלויותיך. היא טבועה בעולם הזה עמוק כל כך, וכל כמה שנצפה את חיינו בסדרים ועטיפות נקיות היא תבצבץ. במלחמות וטרור אבל בעיקר בקרעים של היומיום, נפילה אגבית במקלחת, חוסר הבנה שמתפוצץ, טראומות של רוע בנאלי להפליא שכל מוסדות הרווחה לעולם ילחמו בהן בקרב מאסף. כי האלימות היא הממשי הפורץ אל תוך חיינו מתוך הסדרים והעטיפות והסטריליות שחלמנו עליהם.

אתה הוראת לדעת תורה ומצוות שיוצרים אצלנו מתח תמידי. החגים שלך מפרים את השגרה שלי, האלול שלך מאיים עליי. המצוות שלך טורדות אותי מידי בוקר. אני מתעורר ויודע שלא התפללתי הבוקר שחרית. רואה שמש שוקעת וזוכר שלא התפללתי מנחה, ובערב אני הולך לישון וקורא קריאת שמע ויודע ששוב לא התפללתי ערבית. אני מודה שאין בי אומץ לחלל את שבתותיך. בשביתה איטלקית כלפי שמיים אני נשאר בבית ולא שומע את קריאת התורה. אני מכיר בחוסר התוחלת של השאיפות להתנתק ממך סופית, ולכן אני בוחר את הזיכרונות שיישארו לי ממך. אין בי כח לסבול את האיום שבדרישה לקיים שוב ושוב את החוקים שלך. כל הזמן כי אתה האל, כל הזמן דורש שאזכור ואביט בפניך, וכמה אפשר להביט בזה שפניו הם בלבול ואי אפשרות להכרה בהירה.

דרידה העיר על בנימין, כי החוק דורש תמיד אישור מחדש. השופט לא יכול להחיל באופן אוטומטי את החוק, אם כן היינו חיים בדיקטטורה מכנית של חוקים אוטומטים. אנחנו מצפים מהשפוט לבחון את החוק, להתנתק ממנו ולהביט באופן אישי במקרה הספציפי ובאדם. השופט מאשר מחדש את החוק, מחליט באיזה אופן הוא ייושם במקרה המסוים ובמידה זו או אחרת מחוקק את החוק מחדש עם כל משפט. לכן בכל משפט ישנה יותר שרירותיות אלימה, ופחות חוק. בכל משפט כזה צריך הנידון להסכים להשפט, והנה אנחנו עוד מעט, נדרשים לאותה הכרה בשלטונך.

המחשבה שניתן לברוח ממך רק כדי לקבל שקט חילוני נשמעת לי כמו חלום מעופף. בסוף תופיע שוב האלימות בקיום, אותו אי סדר משווע, אותה פליאה מול הכאוס, המשיכה המוקסמת שלנו להביט באי הסדר, בחולני ובמעוות, בלא מובן הערפילי והקסום, ולשמוע את קולך ולשוב אליך. אני מבקש ממך לוותר השנה על הברקים והענן והעשן שממלא את ההר, אין לי לזה עוד כח. תבוא אליי כמו שאני מוכן, ואני אמליך אותך על הארץ על האלימות שלך שהופכת אותך לממשי, אבל אשאיר טריטוריות חופשיות כדי שאוכל להסתר מפניך.